הרצאה על נדיבותו של סיפור - מיכל שמחון

מקור לציטוט:

שמחון, מ. (2014). נדיבותו של הסיפור. יום העיון של מגמת הביבליותרפיה - הקול השלישי. אוניברסיטת חיפה.

כל אחד מהיושבים כאן מכיר מקרוב את טעמה של הקריאה- את הקסם שטמון בשקיעה  בספר טוב, את העונג שבמציאת שיר שמדייק את  החוויה, ואת כוחן של מילים פואטיות להזין את הנפש, לטלטל את הידוע, ולרומם את הרוח.

רחל  מלמדת אותנו שמילים ספרותיות יכולות להוסיף נדבך משמעותי  לטיפול הנפשי.

אנחנו לומדים ממנה שמילים פואטיות גם מאפשרות  ללכוד את הרטט הנפשי ולתת לו צורה, ביטוי ומובן במקום שבו  אין מילים.  

בעקבותיה, אני מסתקרנת לבדוק  איכויות טיפוליות נוספות  שגנוזות בהכנסת טקסטים לטיפול.

ברצוני להצביע על  פן נוסף, קיומי כמעט, שמצוי בנוכחות שירים בטיפול בנפגעי טראומה. אני רוצה  להודות לשיר על  נדיבותו במצבי קושי וסבל, להחיות את הנפש ולעזור לסובל כשנפשו כמעט ונטרפת מאימת הטראומה.

אני נזכרת  בסיפור של אבי, שכשהיה במחנה עבודה, אושויץ, הוא הצליח למכור פרוסת לחם עבור בדל עיתון. הידיעות שקרא  בעיתון על התקדמות בעלות הברית ועל תבוסת גרמניה, היו לו מקור של תקווה ונתנו לו כוח לשרוד את היום. הקריאה בעיתון החיית את נפשו כמחצית פרוסת הלחם שנותרה לו בפיו. הטקסט  הכתוב הצטרף לגרגירי הלחם. בנוסף לכך הוא גם  הפך ברגע, לאדם בן תרבות שמחזיק עיתון ביד.

באופן דומה אני מרגישה שהטקסט הספרותי שהופך מקור השראה לכתיבה, יכול לפעמים להציל ולהחיות את קורבנות טראומה.

יתכן שההתבטאות שלי נראית לכם מוגזמת, אך אני עומדת נפעמת מול כוחן של  מילות השיר לתת קרקע לאלה שהאדמה נשמטת  לפתע תחת רגליהם.  

מזה שמונה שנים  אני עובדת במרכז הישראלי לטיפול בפסיכותראומה, בירושלים, ובעקבות עבודתי זו  למדתי את שיטת האי-אם-די-אר, ראשי תיבות של

Eye Movment Desentisation and Reprossesing              

שמשמעותו היא-"עיבוד מחדש והקהיה שיטתית באמצעות תנועות עיניים".
 שיטה טיפולית זו עוסקת בעיבוד אירועים טראומטיים, דרך תנועות עיניים שמחקות  כנראה את תנועת העיניים בזמן שהאדם חולם בשנתו. ההשערה היא שזהו השלב שבו המוח מעבד את חוויות היומיום. אולם, לפעמים, כשאדם  עובר חוויה קשה, החוויה נצרבת  וקשה למוח  לעבד את האירוע הטראומתי  .האירוע נשאר צרוב בגוף ובתודעה, וכמו מזון שלא עוכל הוא נוכח, משפיע, צף ועולה, משבש את החיים ומציץ דרך כל מיני אירועים שמזכירים ומציפים את הטראומה.

לא כאן המקום  לתאר את אופן הטיפול, לעניינינו רק אומר שבשיטת טיפול זו מבקשים מהאדם להיזכר בתמונה מסוימת  שמייצגת את הטראומה, הוא מוזמן להיזכר במה שראה, הרגיש, שמע, חשב, הריח  וכו'. כמו כן הוא מתבקש לדווח על המחשבות והאמונות שמעסיקות אותו עכשיו לגבי האירוע. המטפל מסייע למהלך הטיפול באמצעות תנועות מכוונות של עיני המטופל בעוד המטופל מתמקד בחומר המטריד, ושם לב למה שעולה במוחו ללא כל מאמץ לכוון או לשלוט בתוכן ובתהליך עליית החומר. לכל אדם דרך ייחודית משלו לעיבוד החומר, בהתבסס על חוויותיו וערכיו האישיים. סדרות של תנועות עיניים נמשכות עד שהזיכרון נהיה מצד אחד פחות מטריד, ומצד שני הוא מתקשר למחשבות ולאמונות חיוביות לגבי העצמי.

 במהלך ה-EMDR המטופל חווה רגשות חזקים, אך בסיום הפגישה רוב האנשים מדווחים על ירידה משמעותית ברמת המצוקה. הצד הקשה הוא שכדי לצאת מהטראומה אין ברירה אלא להיכנס אליה שוב בסביבה מוגנת, לעבד אותה, ולצאת דרכה לחופשי. אך לפני שצוללים לעמקי הכאב והסבל מבססים קשר טיפולי, מחזקים משאבים והאדם מתבקש להיזכר  במקום בטוח שממנו יוצאים ואיליו גם חוזרים. יש דרכים מגוונות לביסוס המקום הבטוח, ולחיזוק המשאבים הפנימיים של המטופל.

 הרעיון להשתמש בטכסט ספרותי בעבודת האי אם די אר התחיל לגמרי במקרה, כניסיון  כמעט  נואש להיאחז בטקסט כקרש הצלה.

   בועז, בן ה-30, הגיע  לטיפול  בגלל שנפגע, פגיעה מינית, באופן מתמשך, במשך שנתיים,  בהיותו בן 16 בפנימייה שבה למד. אחד התלמידים ניצל אותו מינית  והוא היה בחוסר אונים מולו. הבושה והאשמה מנעו ממנו להתקומם. היום בועז נשוי ואב לילדה, אולם המראות, הקולות והריחות ממשיכים ללוותו  יחד עם תחושת השפלה שמכניסה אותו מידי פעם לדיכאונות   ממושכים ולמצבים של קוצר נשימה.

בועז היה נחוש להשתחרר מאימת הזיכרונות הטראומתיים, ולאחר ביסוס הקשר הטיפולי  איתו וחיזוק משאביו חשבנו שניתן להתחיל בעיבוד הטראומה. לאחר עיבוד כמה זיכרונות שהפריעו לו,  בועז בקש שנעבד את המפגש הראשון שהיה לו עם הנער הפוגע.

במהלך העיבוד  בועז צלל לתוך הזיכרון, הזיכרון הציף, וכמעט בלע אותו. הוא התחיל לנשום בקושי  ופניו החווירו והוא בקש להפסיק את התהליך. הזכרתי לו שהאירוע עבר, ושהוא יושב כאן מולי. בועז פקח את עיניו  הרגשתי שהוא קצת כאן אך גם הרבה  שם. נראה שהזיכרון שהתעורר איים להשתלט עליו, ולהכניסו למצב  של קוצר נשימה. הדרכתי אותו לנשום, להרפות, להיזכר במקום בטוח. אבל אימתו של הזיכרון עדיין נכחה בעוצמה בחדר. היה לי חשש גדול מרה-טראומה של הטראומה. לא ידעתי איך  בועז יצא מהחדר, יעלה במדרגות, ויגיע אל הכביש הסואן.

על השולחן היה  מונח תדפיס של שיר. באופן ספונטאני בלי מחשבה עמוקה, הצעתי לו לקרוא את השיר  ולבחור שלוש שורות - שורה שמייצגת את מצבו כרגע, שורה שהיא הכי רחוקה ממצבו, ושורה שהיא מחוז חפץ עבורו ( זהו רעיון של רחל). בועז התנער ובחר את השורות הבאות מתוך השיר:

השיר הוא של ריינר ברמבך  ושמו- גברים לבדם.

השיר לפניכם ואני קוראת מה שבועז יצר ממנו.

משפט שהוא אני- "כלב קשור בשרשרת". משפט שהוא בכלל לא אני- "אחד לומד רוסית". משפט שהייתי רוצה להיות -  "הם  כותבים הם לומדים משחקים".

האווירה בחדר השתנתה בבת אחת. הרגשתי שהשיר חילץ את  בועז מציפורני הזיכרון ושהשורות החזירו אותו לכאן ולעכשיו. דרך מילות השיר  הוא הצליח לחבר את  ההווה לעתיד. השיר שמש עבורו קרקע שעליה ניתן לדרוך, מקום שבו אפשר  לחזור ולנשום. היה משהו במעבר הפתאומי, דרך השיר, בין השם לכאן שניער אותו והשיבו לחיים.

הרגשתי שגם אני חוזרת לנשום.

אני משערת שיש משהו בקריאה, בבחירת שורות מתאימות, ובכתיבה שהחזיר את בועז  לעולם. נדמה שהמילים שיושבות על הדף יישבו את דעתו הנפחדת. ייתכן שעצם  מעשה הכתיבה  אף הוא איזן את מה שהיה  מעורער. לאחר בחירת השורות בועז הרחיבן כך-   

כלב שקשור בצוואר  שנגרר ונגרר ונופל לו, ואילו אני, חלמתי להיות משוחרר. המשפט ששקף את מה שהכי רחוק ממנו - אחד לומד רוסית - גרם לו לחייך, ומשפט העתיד--  הם  כותבים הם לומדים משחקים, מלקטים, פתח בפניו אופק שלא היה זמין לו קודם לכן. נדמה לי ששלושת השורות הללו יצבו את בועז, ודווקא קיצורן ופשטותן השיבו לו את זהותו, את עצמו.  עכשיו הוא יכול  לצאת מהדלת ולטפס במדרגות.  מילות השיר עזרו לו  להשיל מעליו את  צלו הנורא של הזיכרון. הרגשתי  שמילות השיר היו נדיבות עבורו וגם עבורי.

בפגישה אחרת בועז  מספר שהוא פוחד להיכנס לים ואפילו לבריכה. תמיד אהב לשחות והוא לא יודע בדיוק מתי ומדוע אבל נכנסה בו חרדה גדולה ממים. דווקא יש לו חוויות טובות  מטיולי מים, ממעיינות, מטיולים בחוף אשקלון ובכנרת, אלא שעתה כשהוא רק מדמיין מקווה מים הוא נתקף חרדה ולא מעלה בדעתו להתקרב איליו ובוודאי שלא להיכנס לתוכו. את מקור הפחד הוא אינו יודע. התחלנו בעיבוד.  בעקבות העיבוד, בפגישה הבאה בועז מגיע עם חלום - אני וחברים נמצאים בים, על סירה ואנחנו קופצים פנימה, עולים,  קופצים ועולים ויש תחושה טובה של משחק והנאה.

אנו ממשיכים בעיבוד - אך הפעם על תמונת העתיד- כשבועז מעלה בתודעתו את   תמונת העתיד הרצויה לו- הוא עם חברים בים. תוך כדי עיבוד  מראה הים כשהוא בתוכו בועז ניזכר שבאותן שנים לקחו את כיתתו כל שבוע לברכה, ושם אותו בחור הציק לו מינית במים - גם בברכה וגם במקלחת. תוך כדי תנועות העיניים צפה לו בבהירות התמונה, ובמקביל,  הוא מרגיש כאב ראש,  דפיקות לב, ופחד מאיבוד שליטה. לאט לאט התמונות משתנות- הוא מדמיין שהוא מרביץ לתוקף ומסלקו ממנו, בועז  משפילו ונותר לבד במקלחת משוחרר מאחיזתו, חופשי לעצמו.

למרות שהפעם  ניכר שבועז  חוזר לכוחותיו, כדי לבסס  עוד את תחושת החירות והאיתנות אני מציעה לו שיר-

בועז בוחר שני משפטים- את הרע שהיה שכחתי.

                                        לא חשתי כל מכאובי גוף.

בעל פה הוא מוסיף לא חשתי כל מכאובים לא  של הגוף לא של הנפש. דרך שורות אלה אני מזמינה אותו לכתוב בבית קטע שמדבר אותו.  הוא כותב כך-

את הרע שהיה שכחתי והיה לי לא מעט

אומרים שאין בעולם רע

ושהכול  לטובה

אני רוצה להאמין שזה אמיתי

ולקחת מהדברים צידה לדרכי

להרגיש  שבאמת הכול לטובתי

ולהגיע ליום בו

לא אחוש את כל מכאובי גופי

כי כל מכאוב הוא אבן דרך בדרכי.

יש כאן  קפיצת מדרגה. גם הפעם השיר מגלה את נדיבותו, מאפשר לבועז להתחבר לכוחותיו, ולהמשיך את עיבוד הטראומה גם בבית, בין הפגישות. בועז לא שוכח את מה שהיה, אך מגלה בתוכו משאבים שהולמים את ציפיותיו. הוא נמצא כבר במקום אחר. הוא יכול להסתכל על סיפור ההשפלה באופן שונה, הוא לוקח מההתנסות צידה לדרך כלשונו. הוא רוצה לקחת גם את המכאוב הזה כאבן דרך. להפוך את הטראומה לחלק אפשרי בחייו. אם עברתי את הזוועה הזו לפחות אלמד ממנה משהו להמשך חיי. זוהי גם ההשקפה הנרטיבית  שמדגישה את הסיפור הכפול שקיים בכל סיפור טראומה- גם את סיפור הסבל וגם את  סיפור ההתמודדות וההתחברות שוב לזהות העצמית, לחלומות, לשאיפות ולתקוות. השיר היווה את הגשר שבאמצעותו בועז יכול היה לעבור מהשם  לכאן ולהמשיך לעבד את הזיכרון לקראת החלמה ובריאות.

לקראת סיום  אני מסיבה את תשומת ליבו למשפט שמסיים את השיר – "בהזדקפי ראיתי ים כחול ומפרשים", בועז אומר- כן יש לי חשק לקפוץ עתה לים. אולי בקרוב.

אסיים בדוגמא נוספת-

 דורית  הגיעה לטיפול בעקבות פיגוע ירי שאירע למשפחתה כשהייתה כבת 10. הוריה, היא ואחותה נסעו  וכשמכוניתם יצאה לעקיפה,  מחבלים ירו ממכונית שנסעה במקביל למכוניתם. היא זוכרת את הפנים שירו עליה, את קולות הירי ואת מרא  המכונית שנוקבה בכדורים.

 אביה שנהג, האץ וכל המשפחה ניצלה.  השנים עברו, האירוע נשכח, כולם חזרו לשגרה. אבל לא. האירוע כמו בהרבה מקרי טראומה נחקק ונצרב.

דורית חיה את חייה, משרתת בצבא, מתרועעת עם חברים וחברות, מתכננת את המשך חייה.   אבל יש סימנים פוסט-טראומתטיים - כל מכונית בצד הדרך מפחידה, וכשהיא נוהגת- היא לא עוקפת. כל עקיפה היא רמז שמעורר את אירוע הירי. כך היא  נוסעת לה  באיטיות מאחורי משאיות וטנדרים   ומקווה שבפניה הבאה, הרכב האיטי יפנה לדרכו והיא תוכל להאיץ ולהתקדם.

במהלך העיבוד דורית אומרת שהיא מרגישה כובד גדול על כתפיה איזה משא אדיר שרובץ עליה.  בניגוד לבועז שכמעט נעלם, דורית יודעת שהיא  כאן. התגובה שלה  פחות קיצונית מתגובתו של בועז, אולם אני רואה שידיה רועדות, והיא אומרת שכל הגוף שלה  מתוח ועצבני. גם  היא כמו בועז נכנסת בתודעתה לתוך החוויה. אני מזמינה אותה להרפיה, לנשימות,  ולהיזכרות במקום בטוח. אך שוב, אני מרגישה שזה לא מספיק, שהקרקע עדיין מתנדנדת, שיש צורך במשהו נוסף. 

אני מגישה לה את השיר של אגי משעול- משהו-   ומבקשת ממנה לכתוב דרכו  את הרגשתה  –

  

זה מה שדורית כתבה-

משהו בכתפיים

רוטט ומרגיז

ומעלה עצבים ומושך מושך

ומשהו איזה דבר

בצוואר

משהו אוף שמוט בלבב

משהו שאת תחושת החופש

גנב

משהו בחוץ

בענפים

גורם לי בפנים להרגיש

לא כל כך נעים

או משהו בעולם

קשה לדעת

הכאב

משהו שתקוע לי

עמוק בלב...

משהו אוף מאוד

כאן השימוש בשפת  השיר איפשר לדבר את הטראומה דרך ערוץ מילולי חדש אפשרי  יותר. התחושות  שבוטאו במילים שחזרו וספרו שוב ושוב את האירוע הקשה עוברות עתה  טרנספורמציה והן מתנסחות באופן רענן.   משהו חדש נרקם.

אני משתאה מול כוחן של המילים ליצור שינוי ולהיות מקום להיות בו כשהנפש נעלמת ונאלמת מקום מציל, מקום מנחם, מקום מחזיק.

גם כאן  הרגשתי את נדיבותו של הטקסט, ואת נדיבותו של הסיפור שנולד ממנו, לעזור לאנשים לארגן מחדש את זיכרונותיהם הקשים

כשספרתי על זה לנגה היא הציעה לי להשתמש בביטוי- עיר מקלט.

  בתנך כתוב שכשאדם רוצח בשגגה עליו לרוץ לעיר מקלט כדי למצוא בה הגנה מפני גואלי הדם שמבקשים את נפשו. אולי ניתן לראות את השיר כעיר מקלט לנפש שנפגעה בשגגה, לנפש שבעל כורחה חוותה אירוע שטלטל  וערבל אותה ומאז היא נעה ונדה. אולי במקרים אלה אפשר לראות את הטקסט כעיר מקלט, כמקום מופשט אך נוכח  שבעטיפתו האדם יכול למצוא  מקום ממשי ובטוח, מקום שמגן עליו לא מפני רודפים חיצוניים אלא מפני רודפים פנימיים, שיר שהופך עבורו לכעין בית שבתוכו  הוא יכול לחזור לעצמו, למשאביו. ליכולותיו, לחייו.

 רעיון דומה מצאתי בדבריו של גרשון שלום-  שולם תיאר את כושר ההישרדות של העם היהודי בתקופות טראומתיות עבורו, כשהיה ללא ארץ וללא  מקום משלו לחיות חיי עצמאות וחופש. לטענתו ההתנ"ך שימש עבורו מולדת מטלטלת. הביטוי מולדת מטלטלת הוא ביטוי מיוחד וציורי.  הטקסט המקראי שימש  מקום,  מולדת, שאותה ניתן היה לטלטל ודרכה לחיות ולהתחיות. אולי כך גם השיר בטיפול. 

 לכאורה הדברים ידועים לכולנו, אולם מעניין לראות שילובים נוספים של הרעיונות של רחל נארגים בשיטות טיפול נוספות. תודה לרחל על כישרון ההמצאה ועל נדיבותה כלפינו וכלפי האנשים שיכולים להיעזר בתבונתה ובטוב טעמה.

.