מאמר על הקשר שבין הביביליותרפיה לטיפול הנרטיבי

  

מילים על פי התהום- כתיבה פואטית, ביבליותרפית, בטיפול נרטיבי: 

שימוש בטקסטים ספרותיים וגילוי סיפורים מועדפים

מיכל שמחון

זהו נוסח עברי של המאמר שפורסם ב-

 International Journal of Narrative Therapy and Community Work, 2013, 3, 1-7

מיכל, כתבה את התואר השלישי שלה  על הקשר שבין הביביליותרפיה לטיפול הנרטיבי, היא עומדת בראש תכנית ההכשרה לביבליותרפיה במכללת דוד ילין בירושלים.  מיכל עובדת כמטפלת גם במרכז הישראלי לפסיכותראומה בירושלים, ועבדה שנים רבות  עם חולים הנוטים למות. 

תקציר

 המאמר מבקש ליצור שילוב בין הביבליותרפיה לטיפול הנרטיבי. השימוש בתהליכי כתיבה וקריאה בטיפול, כאמצעי שדרכו ובאמצעותו מתרחש הטיפול הנפשי יכול לסייע בגילוי סיפורים מועדפים

( .(preferred stories הזמנת האנשים לדבר על עצמם ולספר את סיפורי חייהם, דרך  קטעי שירה הופכת את הסיפור שלהם למיוחד ולאקזוטי. כתיבה בדרך זו מעצימה את חוויותיהם, וחושפת את הפרטים יוצאי הדופן (unique-outcome) המשוקעים בכתוב. כמו כן כתיבה שכזו מאפשרת לאנשים לבטא חוויות שקשה  לבטאן במילים הרגילות. המאמר מדגים את תרומתה של הכתיבה הטיפולית,  ואת השיח הטיפולי שנובע ממנה, לטיפול הנרטיבי שמתנהל בדרך כלל בעל פה.    

מה יכולות מילים לומר על כאב, אובדן, ייאוש,  או פחד? 

איך יכולות מילים לבטא את ההעדר הגמור? את הכיליון, את הסופיות, את האין?

איך ניתן לדבר את פרכוסי הנפש, את רסיסי הרגשות במצבי חיים מסובכים?

נדמה שהמוות מרוקן את המילים מתוכנן והן נשארות חלולות, ריקות ונטולות משמעות ואפילו מרגיזות,  מתיפייפות  ושקריות.

במשך כ-5 שנים הנחתי קבוצות תמיכה לאנשים שמתמודדים עם מחלת הסרטן. הייתי שותפה לתקוותיהם ולתפילותיהם וגם לתחושות האימה והתבוסה כשהסרטן הכריע אותם והם ידעו שחייהם הולכים ומתקצרים. גיליתי אז שהמילים הרגילות אינן מספיקות ושיש צורך בשפה אחרת, בשפה שפונה לנפש ושיכולה לתת מילים למה שאין לו מילים.

עכשיו אני יודעת

חנה, בת 45, אם ל- 4 בנות מתבגרות, מורה במקצועה, השתתפה בקבוצת תמיכה שכזו. כבר בעת גילוי המחלה היא ידעה שיש לה סרטן אלים במיוחד. היא החליטה לעזוב את כל עיסוקיה הרגילים, את עבודתה כמורה,  ולהתפנות לעבודה פנימית-רוחנית שקיוותה שתעזור לה להתגבר על מחלתה ותלווה את התמודדותה עם מחלתה הקשה. הקבוצה התקיימה במרכז לחולי סרטן,  בירושלים, מרכז שהתקיימו בו קבוצות תמיכה שונות -  טיפול באומנות, טיפול בתנועה וגם טיפול בכתיבה, שבהמשך אתאר את דרך עבודתה. 

בדרך כלל האנשים שמגיעים לקבוצת הכתיבה מביאים איתם מחברות יפות, עם כריכה קשה צבעונית ומתייחסים לכתיבתם בכובד ראש ובחגיגיות. חנה, הייתה ביישנית וצנועה. הייתה מחייכת במבוכה  ויושבת  תמיד בצד. מעולם היא לא הביאה מחברת.  היא הייתה כותבת על כל מיני פתקים מקומטים שהוציאה מתיקה. אך כתיבתה הייתה מזוקקת, צלולה ותמיד מאוד מרגשת. הצטערי שהיא כותבת על "סמרטוטי נייר" שכאלה ופעם  העזתי ושאלתי אותה מדוע היא לא מביאה מחברת מכובדת שהולמת את עומק כתיבתה. חנה משכה בכתפיה ובתנועת ביטול השיבה שדי לה בדף הפשוט, כמסרבת לייחס חשיבות לכתיבתה הרגישה.   

למרות זאת, נראה היה שחנה גלתה את יכולת הכתיבה שלה. היא התאהבה בכלי והתמידה לבוא לקבוצה במשך 4 שנים. אני ליוויתי אותה  ונפשי נקשרה בנפשה.

קבוצת הכתיבה הייתה חשובה לה, ואפילו שבועיים לפני מותה היא הצליחה להגיע לקבוצה. בתחילה היא הייתה מגיעה בכוחות עצמה, וכשנחלשה בעלה היה מביא אותה,  הולך לקניות לכבוד שבת, ואז עם סיום זמן הקבוצה, היה בא לאסוף אותה לביתם. ראיתי אותו תומך בה בלכתה, והרגשתי שיש ביניהם קשר מיוחד. בפגישה האחרונה שבה השתתפה, הבאתי לקבוצה את השיר והאדם ידע את חווה אשתו (גלית חזן רוקם, 1998, עמ' 15). השיר בנוי מפעלים המתארים  מחזור חיי אישה.

בקשתי מהמשתתפים לבחור מתוך השיר כמה פעלים ולשזור אותם במילים נוספות משלהם  וכך ליצור את הטקסט שמתאים להם היום.

חנה בחרה בפועל החותם את השיר: "ידעתי", וכך כתבה:

אמרו לי שיש לי גרורות בראש, כל בוקר כשאני מתעוררת, אני בודקת קודם כל אם אני עדיין יודעת את עצמי. אבל היום, כשהכנתי לבעלי את רשימת הקניות לשבת, לא יכולתי לפענח את כתב ידי. אמרתי לו - תראה מה קרה לכתב שלי - אי אפשר להבין אותו. עד עכשיו פחדתי מפגיעה במוחי, לא רציתי לחשוב או לדבר עליה, היום אני יודעת. (הדגשה שלי) זהו, אני בקצה הדרך.

התוכן של השיר שסוקר מחזור חיי אישה, השימוש בפעלים קצרים, והפועל "ידעתי", מביאים את  חנה למפגש אינטנסיבי עם חייה ולידיעת מותה המתקרב. החשש שקודם היה מעומעם נחשף עתה  בפניה דרך מילות השיר, בגלל כתב היד המשובש שמשמש סימן מבשר רעות. חנה כותבת שהיא מראה בכאב את כתב היד לבעלה, אך שניהם אינם מדברים על משמעותו לגביה.

מילות השיר שימשו כ'מלכודת' שחילצה את הרגשתה הקשה, ודרך הכתיבה חנה הצליחה לבטא את הסיפור שהתרוצץ בתוכה. המילים של השיר הנתון, עזרו לה לבטא את מה שקודם לכן  לא היה יכול לעלות  על דל שפתיה. היא יכלה לדבר עם בעלה על הכתב הלא מובן, אך לא על מותה המתקרב. לחנה לא היו מילים שמסוגלות לבטא את החשש הנורא מכל. המילים של השיר  אפשרו לה לומר את מה שאי אפשר היה לומר בשפה הרגילה.

נוסף לתוכן השיר ולמבנהו, השימוש במילה "ידעתי" שבשיר, אף הוא עזר לחנה לבטא את הבלתי ניתן לביטוי.[1] חנה יודעת עתה באופן ממשי ולא מעורפל שמותה קרוב, ועל זה היא כותבת ואת זה היא קוראת בפני הקבוצה.

 ברור שתוכנו הקשה של הטקסט הטיל צל כבד בקבוצה. השומעים נדהמו לשמוע שחנה נמצאת בקצה הדרך והעיניים החלו לדמוע. גם אני הייתי בצער גדול וחיפשתי נואשות קצה של חוט למשהו שמעבר. אני זוכרת שאמרתי לעצמי ובכן - מה מייקל וויט היה אומר על זה?  איפה בסיפור הזה אפשר למצוא ניצוץ ((spark= שמחזיק סיפור נוסף?

העצב היה גדול, והשקט שהשתרר בקבוצה היה ללא נשוא. לא ידעתי מה לשאול, לא ידעתי מה לעשות אלא שלפתע שמעתי את עצמי שואלת את חנה: "חנה, כשהראית את רשימת הקניות לבן זוגך - איך הוא הגיב לדבריך"? חנה הרימה את ראשה בחיוך רחב ואמרה: "הוא אמר לי: חנה, אבל אני מבין את מה שכתבת".

האווירה בקבוצה מיד השתנתה. השאלה ששאלתי הזכירה לחנה  את הקשר המיוחד שבינה לבין בעלה. את האהבה, את ההבנה ואת מסירות הלב שקיימת ביניהם. מכאן התפתחה בקבוצה שיחה לא על המוות והייאוש אלא על האהבה והאינטימיות שבין בני זוג. המשתתפים התענינו בקשר שלהם וחנה ספרה בעיניים שמחות על הזוגיות העמוקה שבינה לבין בעלה והמשתתפות הדהדו אהבה זו. בצד סיפור המוות נולד סיפור של חיים, של אהבה.

עמדתי נפעמת מול מורכבות החיים ועושרם. הערכתי את חנה על יכולתה ברגע קשה זה לחוות לא רק את האימה והייאוש, אלא לתת מקום, אפילו על סף המוות למה שיש לה - לאהבה. חנה לימדה אותי בכנותה וברגישותה לחוות את שני הקצוות ולא ליפול לבור השחור.    

מילות השיר כעוגן

באופן זה ניתן לראות את התרומה של כתיבה דרך שיר לטיפול. מילות השיר שימשו כעוגן שדרכו יכלה חנה לספר את סיפורה הקשה ולהעלותו על הכתב. היא הצליחה לתת מילים להרגשתה הכואבת שקודם הייתה עמומה ולא מוגדרת. יכולתה לספר זאת למשתתפים האחרים בקבוצה, עזרה לה לצאת מבדידותה, וגרמה להקלה מסוימת בשעתה הקשה. 

הכתיבה גם חשפה את קיומה של דמות נוספת, של בעלה, שלו היא כתבה את רשימת הקניות, ואני שאלתי על תגובתו. בכך הזמנתי אדם מ"מועדון החברים"("association of life"=  White ,2007 .p 129) של חנה להשתתף בסיפור ובכך התאפשרה הרחבה נוספת של חווייתה הנפשית.[2]  דרך דמות זו מתגלה סיפור נוסף שמצביע על תוצאה ייחודית, על משאב: אהבה והבנה על סף המוות. קודם אהבה זו לא הייתה במרכז תודעתה, היא עמומה וכאילו 'נשכחת'. פחד המוות צבע את כל הווייתה של חנה, אך כאן הייתה אפשרות להנכיח אהבה זו. סיפורה, אם כן, אינו רק סיפור של מוות, אלא גם סיפור של חיים.

כפי שניתן לראות מדוגמא זו כתיבה פואטית, ביבליותרפויטית, יכולה להעשיר את הטיפול ולגילוי סיפורים מועדפים.

כתיבה בטיפול נרטיבי

לכתיבה עצמה יש שורשים עמוקים בטיפול הנרטיבי. Michael White & David Epston (1990)  הצביעו  על החשיבות של כתיבת מכתבים לקליינט כדי להבליט את הנקודות יוצאות הדופן שהתגלו בסיפורים שסופרו בטיפול.  כתיבת מכתבים הפכה למסורת בטיפול הנרטיבי.  וויט לא רק דבר על כתיבה אלא הרחיב את הדיבור  על  "of literary merit " Therapy (1988). 

קריסטופר בהן (Christopher Behan, 2003)  וג'יין ספידי  (Jane Speedy, 2008) מדגישים את  ערכה של הכתיבה הפואטית כתוספת לשיח הטיפולי הנרטיבי.  הם מציעים לכתוב מכתבים לקליינט, בשפת השירה, שהיא לדעתם, השפה שמייצגת, באופן הכי מדויק את החוויות האנושיות. זוהי לדעתם שפה טרנספורמטיבית שעשויה לחולל שינוי. שפת השירה, היא שפה חיה, רב רבודית, דינמית ויצירתית שמתאימה לאופי החשיבה הנרטיבית שמבקשת לחשוף את ריבוי הסיפורים המסופרים בטיפול. הם ממליצים על כתיבה שתפתיע, תחדש ותגלה את החוויות העמומות, הבלתי נתפסות.

קריסטופר בהן (2003) שפתח את הפרקטיקה של "Rescued speech poems" מתפעל מהשפה השירית וטוען שכדי שהשיחה תהיה בעלת מדיום טיפולי עדיף שהיא תישא אופי שירי.  

במאמרו הוא מתאר את התהליך העדין של כתיבת מכתבים למטופל באופן שירי. כמו כן הוא  מביא  דוגמאות והנחיות לדרך עבודה זו.  

ספידי מתארת  דרך עבודה דומה - תוך כדי הקשבה לקליינט, היא לוכדת את המילים, את התנועות את השתיקות, את מה שאמר ואת מה ששתק, ומכל זה, בצירוף  טקסטים מקטעי מסה, מיצירות אומנות, ממחזות, משירים, מפתקים, מפליטות פה ומזיכרונות היא יוצרת שיר עם מקצב, ריתמוס ומטפורות. את המכתב המשולב הזה היא נותנת לקליינט במהלך הטיפול ובסיומו.[3]  לשפה זו קוראת ספידי   "Talk that sings"  (שם, עמ' 94)  או "Poetry of the everyday"  (שם, עמ' 102) בעיניה זוהי שפה פרועה, שפה נודדת, שפה שמאפשרת ביטוי של הנע והבורח. לדעתה שפה זו מתאימה לעמדה הפוסט-סטרוקטורליסטית שמבקשת לגלות את הקול האחר, שמסתתר מתחת לקול הדומיננטי הידוע והשגרתי. ספידי טוענת, שיש צורך במחקרים נוספים שיפתחו שפה זו שהיא קוראת לה: Work in Progress"", שבעיניה היא ביטוי לזמני, לסקרני ולמתהווה.

גם בהן וגם ספידי  מבקשים להמשיך ולפתח את הכתיבה הפואטית בטיפול נרטיבי.

אני, כביבליותרפיסטית נרטיבית מבקשת להיכנס בשער הזה, אך  בדרך שונה.

כתיבה של הקליינט

בניגוד להצעות אלה  שבהם היועצים הם שכותבים מכתבים פואטיים  לקליינטים, אני רוצה להציע  שהקליינטים עצמם יכתבו  באופן פואטי את סיפוריהם. בהן, במאמרו, מתאר שהוא מאוד   זהיר ומדויק בכתיבתו לנועץ: הוא מקשיב בתשומת לב למילים של האדם ומהם הוא יוצר שיר, שיהלום  את שפתו המיוחדת.

הצעתי היא לאפשר לאדם לכתוב בעצמו ולדייק את עצמו.  

 וייט ואפסטון (1990) בעקבות פוקו מדגישים את העובדה שהידע נמצא בתוכנו ושהאדם הוא המומחה לחייו, לאור זאת עדיף בעיני שהאדם עצמו יספר את סיפורו  דרך מילות השיר. 

טכניקה טיפולית זו עומדת במרכזה של הביבליותרפיה. המילה 'ביבליותרפיה' היא צירוף של המילים היווניות Biblos  (=book)  עם  Therapeia (=therapy), והיא ענף של הטיפולים הנפשיים בהבעה ויצירהThe Creative & Expressive Therapies=) ) ששמה במרכזה תהליכי קריאה וכתיבה ומשלבת את הספרות בטיפולים הנפשיים.[4]

  אחת מהנחות המוצא של הביבליותרפיה היא שכתיבה בכלל, וכתיבה בהשראת טקסטים ספרותיים שונים כגון שירה, ופרוזה, וכתיבה דרך אמצעים ספרותיים כגון מטפורות, סמלים וכדומה,  יכולה לאפשר מגע עם תכנים פנימיים שלא תמיד נגישים בשפת הדיבור, ולכן יש לה פוטנציאל תרפויטי.

  בטיפול ביבליותרפי מציעים טקסטים ספרותיים מסוגים שונים שמהווים קול נוסף שדרכו ובאמצעותו מתנהל השיח הטיפולי. כלומר, מזמינים את הקליינטים לתאר את חוויותיהם באמצעות מילים שלקוחות מקטעי פרוזה או שירה, ודרכן לתאר את מצוקתם תוך כדי זה שהם שוזרים את המילים הפואטיות במילים נוספות משל עצמם. כך הם יכולים לבטא את הבלתי ניתן לביטוי בשפת היומיום, ויכולים ללכת מעבר למגבלותיהן הלשוניות. הקליינט קורא את מה שכתב בשעה הייעוצית, ומשם מתנהל השיח הטיפולי. בנקודה זו  אני רוצה  לחבר  בין הביבליותרפיה להצעות הללו של בהן, ספידי ומטפלים נרטיבים נוספים שגילו את איכויותיה של השפה הפואטית.

שפת שירה

 עבורי השירה היא סם חיים, אני נרעשת לגלות איך הספרות מטיבה לתאר חוויות אנושיות עדינות ומורכבות. הקריאה עבורי היא סוג של מסע לגילוי עצמי ולהתפתחות. אני מסתובבת בעולם כקבצנית  שמושיטה יד  לשירים ולסיפורים  חזקים שיגעו בי, שיטלטלו את קיומי ושיהפכו אותי לאחרת. אני קוראת בהם, ממיינת אותם לפי תמות ושמה אותם בארון מגרות שנמצא בחדר העבודה שלי.  כמו כל אספנית  אני מוצאת את עצמי מתמכרת לאוסף שלי, קוראת שוב שוב, משתפת בהם חברים וקולגות,  נותנת ולוקחת, מחליפה ומתמקחת ומשנה תדיר את שיטת התיוק והמיון. פותחת מגירה זו או אחרת קוראת שוב – מכניסה, מוציאה ולא מפסיקה לחפש טקסטים שירחיבו את דעתי. מאוסף זה אני בוחרת את הטקסטים לעבודתי הטיפולית.  

הכלל העיקרי הוא שיהיו בטקסטים הנבחרים רווחים ופערים, שיאפשרו לקליינטים לכתוב באמצעותם את סיפוריהם האישיים. תוך כדי הקשבה לסיפור של האדם עולה אצלי אסוציאציה לטקסט ספרותי שאולי יהדהד משהו מדבריו, כך בטיפול אינדיבידואלי וכך גם בטיפול קבוצתי: אני מנסה לחוש את הנושא הקבוצתי שחשוב כרגע לקבוצה ובמקביל אני נזכרת באחד הטקסטים שברשותי ומביאה אותו בפניהם.  כאן אני מתחברת לזהירות של בהן. אבל הואיל והשיר פתוח  ורב ריבודי, אני סומכת על  השיר שהוא כשלעצמו יאפשר לקליינט לבטא את סיפורו הייחודי. כפי שראינו בדוגמא של חנה, השיר שהבאתי היה פתוח דיו כדי שהיא תוכל דרך מילה אחת שלו לחבר את הסיפור שכרגע פעפע בתוכה, סיפור  שבלעדי השיר לא יכול היה להיכתב. מרגש תמיד לראות  איך מאותו שיר נוצרים סיפורים עשירים ומגוונים שמתאימים למספריהם.  

 נראה  שהשיר שהבאתי לאותה קבוצה הצליח לחלץ  מחנה את סיפור התוודעותה לתחנה האחרונה במסע חייה, ודרך הקראתה בקול את הטקסט שכתבה, בהשראת השיר, לפני הקבוצה, היא יצאה מבדידותה, והצליחה לחבר סיפור מיטיב יותר ערב מותה.

ניתן אם כן לראות  את הטקסט הכתוב  כ"טקסט משתתף" (=participant texts) שמביא קול נוסף שמעשיר את קול המספר ( Penn &   Frankfurt,  1994). כמו "שחכם השביל מן ההולך בו" (אלון, 1969, עמ' 20) כך גם הטקסט חכם מכותבו ויוכל לגלות לו את הסמוי והנעלם שחבוי בסיפורו.

אשא עיני אל ההרים

ברוך הוא אדם צעיר, כבן 30, עם 3 ילדים קטנים שהצטרף לקבוצת הכתיבה, כשמחלתו כבר הייתה מפושטת בכל גופו. הייתה זו קבוצה לליווי רוחני, שהנחיתי במשותף עם חני קרויזר.[5] הוא נכנס לקבוצה בהיסוס כי היה גבר יחיד, צעיר, בקבוצה של נשים מבוגרות ממנו. ראיתי  אותו עומד בפתח, מתלבט אם להיכנס. הוא הסביר לי שהוא מאוד אוהב  טקסטים, שהוא למד שנים רבות בישיבה גבוהה תנ"ך ותלמוד ושהוא לא בטוח שהקבוצה תתאים לו. אמרתי לו  שינסה ושאולי דווקא יהיה מעניין לקבוצה להתנסות גם בטקסטים שקרובים לעולמו.

 חשבנו שניתן להעשיר את הרפרטואר הטקסטואלי שאנו מביאות בדרך כלל לקבוצה  בטקסט מקראי, שמתאים לברוך אבל  יכול  גם להדהד את מצבם הנפשי של  שאר המשתפים. ידענו שמזמורי תהילים מכילים תפילות שהולמות מצבי נפש מגוונים, שבשל איכותן  נשתמרו במסורת היהודית וגם הנוצרית, וגם הם כתובים באופן פואטי.  נדמה היה לנו שנוכל לבחור מתוכם מזמור  שיוכל לתת מילים  למשתתפים.  בחרנו בפתיחה  למזמור קכ'א -  "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי"? הביטוי הציורי- "אשא עיני אל ההרים"  מאוד נגע בנו. הרגשנו שהוא מבטא תנועה אוניברסלית של אנשים שמצויים במצוקה. הזמנו את המשתתפים לעקוב אחר תנועת הראש המתוארת בפסוק - נשיאת העיניים לכיוון ההרים, תנועה מלמטה למעלה ודרך תנועה זו, להיזכר  באיזו צומת בחייהם שהם עשו את התנועה הזו, ולתאר בכתב, דרך מילות הפסוק,  חוויה זו.  בביבליותרפיה, לעתים,  אנו נותנים בצד הטקסט, תרגיל כתיבה שיעורר את הדיאלוג האישי בין המשתתף לטקסט,  תרגיל שישזור ושיחבר  בין המילים החיצוניות שבטקסט למילים הפנימיות שמבקשות לצאת.  הדבר מזכיר את הפיגומים (Scaffolding Conversation"= ") שמציע וייט, (White, 2007, pp. 263-290) בצורת שאלות שבאמצעותן יכולה להתגלות תוצאה ייחודית.

ברוך כתב, וקרא בקול מהוסס ושקט –

"כשאני מרים את הראש מלמטה למעלה, אני לא רואה כלום - רק ערבה צחיחה וריק, ריק גמור".  

ברוך עוצר לרגע, ומוסיף בעל פה: "לא ידעתי שמישהו מכיר את המצב הזה.  אני מבין עתה שאני לא לבד, גם כותב המזמור נמצא איתי, גם לו ריק, גם הוא שואל - מאין יבוא עזרי? פחדתי לבטא את תחושת הבדידות שלי. אני מרגיש שגם אלוהים לא איתי.  אני מופתע שהפסוק מבטא רגש שדומה לשלי, אני לא לבד. אפילו אדם שהיה קרוב לאלוהים כמו בעל המזמור מרים ראש גבוה לשמיים ולא מוצא עזרה".

במקרה הזה הפגישה עם  תוכן הטקסט עוררה את האלם. המילים שנוסחו בתהילים יכלו לשמש כעוגן למילים שעדיין לא יכלו להתנסח מעצמן. איך תאמר אני במבוי סתום? איך תגיד אלוהים עזב אותי? איך יעז הפה לגלות ללב את המצב הנורא שקשה לתמלל אותו?  במקרה זה יש משהו בטקסט שיכול להדהד את ההרגשה ולהוליד את המילים החסרות. המזמור העתיק והמקודש נתן תוקף לאפשרות שהייתה טמונה בו. גם כאן דווקא המילים הפואטיות נתנו צורה ומובן לחוויה הכאוטית, והפכו חוויה זו לסיפור שניתן לספרו.

 רעיון זה בא לידי ביטוי בשירו של אוקטביו פס ((1976 ,Paz שניסה להגדיר מהי שירה-

"בין מה שאני רואה, לבין מה שאני אומר.

 בין מה שאני אומר, לבין מה שאני שותק.

 בין מה שאני שותק, לבין מה שאני חולם,

 בין מה שאני חולם, לבין מה שאני שוכח:

 שירה"

השירה מצליחה לבטא את  החוויות שבין לבין.  מילות השיר שמוצגות בפני האדם,  יכולות לצוד את הרטט הנפשי שלו, והוא יכול להשתמש במילים הללו ולרקום מהם סיפור.  וייט ואפסטון (1990)   הרחיבו את הדיבור על החשיבות של התהליך הסיפורי כיוצר משמעות לחיינו. תהליך זה קריטי במיוחד לאנשים שהושלכו לעולם חסר משמעות, לעולם תוהו, בשל מחלתם. יצירת סיפור, באמצעות מילים שיריות על סף המוות, על סף האין, יוצרת משמעות, והופכת את האין ליש. היכולת לספר את המוות מאפשרת לאדם, באופן פרדוקסלי, לחיות באופן מלא יותר את מותו. אני מנסה להעז ולומר שאפילו כאן, במקום הריק ביותר, על סף המוות, ניתן לחוות 'תוצאה ייחודית'. ניתן לספר את המוות  וכך למוסס את  השיתוק, האילמות והבדידות. הסיפור כשלעצמו כבר יוצר את היש. ברוך, במקרה המתואר, יכול היה להתעודד מההשראה שקבל ממזמור תהילים- הוא היה יכול  להרים את העיניים ולבקש עזרה שאינה מגיעה...   

יום כה טוב

הדוגמאות שהבאתי מדגימות את הצער והכאב שעוטפים אותי,  במגעי עם אנשים שהסבל מלווה את חייהם. כמטפלת נרטיבית אני מנסה להתקומם כנגד הסיפור הדומיננטי, הרווי בחולי ובייאוש, ולכן לפעמים אני מציעה שירים  שאולי יפנו  את תשומת הלב  לאזורי חיים נוספים. 

  White, (2004) הציע מגוון שאלות, שיכולות לעזור בעיבוי הסיפור, ובהפיכתו לרב חושי. הוא מזמין את האדם להרחיב את סיפורו דרך תיאור ריחות, צבעים, וקולות. כל אלה מהווים אמצעים שמאפשרים לאדם להחיות את תיאורו,  להיזכר ברבדים נוספים בחייו ולפתח עלילות של זהות ייחודיות. זוהי דרך לחוות את הסיפור יותר במלאות, ולהפוך אותו ל'אקזוטי',"Exoticise the) Domestic" ) (שם, עמ' 7), כלומר למיוחד ולחד פעמי. לדעתו, כאשר סיפור צר מתעשר בפרטים חיוניים, ניתן  ביתר קלות לגלות בו פתחים, עלילות מפתיעות,  ופרטים יוצאי דופן (=Unique- outcome).

לדעתי הכנסת שירים קיימים למרחב הטיפולי והזמנת האדם לכתוב את סיפורו באופן ממשי דרך מילות השיר יוצרים אפקט דומה. הרי המשוררים והסופרים מוכשרים במיוחד לתאר את מלוא עוצמת החוויה, במילים. השימוש במטפורות, בדימויים, באוצר מילים מיוחד, במבנה ספרותי בעל מצלול, חריזה, וכיוצ"ב, הופך את החוויה לאקזוטית ויכול לתת ביטוי לשתוק ולנעלם.

חשוב לציין שההצעה להחיות סיפורים באופן פואטי לא נעשית רק בסיפורי מצוקה וקושי. להפך, לדעתי, יש  תועלת טיפולית רבה, דווקא בהרחבת סיפורים 'בנליים' לכאורה. נוכל גם דרכם לגלות את  המיוחד והבלתי צפוי. כך, באופן מפתיע יתגלו מקורות של כוח ותקווה,  כפי שנראה בדוגמא הבאה: 

שרה בת חמישים ושתיים, אימא וסבתא, חיה עם מחלת הסרטן. בדרך כלל היא חייכנית ומלאת שמחה אלא שעתה היא עוברת טיפולים מסובכים וקשה לה. כשאני שואלת מה יעזור לה לשרוד את הטיפול,  היא מספרת, שביקור נכדתה אצלה גרם לה לשמחה, וחיזק אותה לקראת הטיפול שמצפה לה. הזמנתי אותה לתאר בכתב יום זה, תוך הכנסת מילים נוספות מהשיר של אגי משעול (2003, עמ' 193) שנקרא- "יום כה טוב". ההנחיה המדויקת הייתה: "קראי את השיר שלפניך, בחרי מילה, מילים, שורה, או שורות מתוך השיר, המתאימות להרגשתך וכתבי באמצעותן ובאמצעות מילים נוספות משלך,  את  הטקסט שמתאים לך היום". 

כך כתבה שרה באמצעות מילות השיר המקורי:

מצאתי זהבי בתוך משפחתי

נכדתי ליטפה בנוצת אהבתה את חיי

והקיץ מלא את מאגר כוחותיי כמו רימון

וכה יפים הם הרגעים שבונים את ימיי.

 שרה עצמה הופתעה מהשיר שיצרה. השיר שכתבה גרם לה להתרגשות לא צפויה. שתינו ראינו   את ההבדל בין שפת הדיבור לשפת הכתיבה. הדיבור במקרה זה היה אינפורמטיבי ומצומצם, אך ניסוח הדברים דרך מילות השיר, גרם לתיאור להפוך ל'אקזוטי'. כתיבה זו העצימה את החוויה ומלאה אותה בצבע, בריח, ובתחושה שקודם לא באה לידי ביטוי: הביקור של הנכדה מתואר כמציאת זהב בתוך המשפחה, נוכחות הנכדה מתוארת כליטוף של אוהב, הקיץ גם הוא משתתף באירוע - הוא ממלא את מאגר כוחותיה כמו רימון ולסיום יש הכרזה שיפים הרגעים שבונים את חייה.

מול המחלה והקושי מגלה שרה יכולת להתבונן על רגע אחד. את הרגע הזה העצימה הכתיבה באמצעות מילות השיר. כך יכלה שרה דרך הכתיבה לחוות עוד את הרגע הזה ולשמוח בו במלואו. מילות השיר נתנו לה מטפורות: "זהבי", "נוצת אהבתה", ודימוי: "כמו רימון". השימוש באמצעים ספרותיים אלה העשיר את ביקור נכדתה בעוד רובד. כך  הביקור נחווה באופן חגיגי, מיוחד וחדש.  

בשורות ספורות אלה מתגלות גם "תוצאות ייחודיות" (= Exceptions),  שאותן ניתן להרחיב בהמשך השיח הטיפולי. באופן זה,  דרך 'עריכה פואטית'  סיפור פשוט מתעשר   והופך למרומם נפש.    

תהליך הכתיבה

בעבודה הביבליותרפית הכתיבה של הקליינט הופכת לחלק מהעבודה הטיפולית עצמה, כאמצעי שדרכו ובאמצעותו נרקמים הסיפורים יוצאי הדופן.

כאן כדאי להבחין בין טיפול אינדיבידואלי לטיפול קבוצתי.  בטיפול אינדיבידואלי  יש לעתים רגעים "מתים" שבהם אני מרגישה שהמילים אינן מספיקות ואז עולה אצלי אסוציאציה  ספרותית שנראית לי מתאימה לאופי השיח ולאופי האדם שנמצא מולי ואני מזמינה אותו לכתוב בהשראת הטקסט. לעומת זאת, לטיפול קבוצתי-ביבליותרפי, מגיעים אנשים שאוהבים  לקרוא ולכתוב ורוצים להכיר את עצמם יותר, דרך הכתיבה, בקבוצה. חשוב לציין  שאין צורך במיומנויות כתיבה גבוהות, כי הכתיבה המבוקשת אינה כתיבה יצירתית ששמה דגש על האיכות הספרותית של הנכתב, אלא  ההזמנה היא לכתיבה זורמת וחופשית.[6] המשתתפים מוזמנים להגיב בכתיבה לאמצעים מעוררי כתיבה שונים.    

הרגע שלאחר מתן הגירוי הוא עבורי רגע מעורר פליאה, חשש וציפייה - האם הבאתי את הגירוי המתאים לקבוצה? האם המילים יעוררו את סיפורי המשתתפים? אחד אחד לוקחים המשתתפים את כלי הכתיבה שלהם ושוקעים בעולם הקסום של הכתיבה. אני מרגישה שהכתיבה  מזמינה למקום חדש ששונה מהמקום של הדיבור. זהו  מקום שהוא על גבול הערות -  אולי הוויה הדומה למעין חלימה בהקיץ - בכתיבה צצים חומרים שלא תמיד זמינים בשפה היומיומית הרגילה. אני שמה לב שתוך כדי הכתיבה מישהו לפתע מחייך, ושמישהו אחר מזיל דמעה. משהו חדש נתפס ברשת המילה.  הכתיבה נמשכת בערך כעשר דקות, לאט לאט אני רואה שהאנשים מסיימים את כתיבתם, אך עדיין שקועים במה שכתבו. אוירה מיוחדת של קסם החלום שרויה בקבוצה.

לאחר סיום תהליך הכתיבה אנשים מתחילים לקרוא את מה שכתבו והעבודה הטיפולית מתחילה.  תוך כדי הקריאה בקול  אנשים מתוודעים לתכנים העמוקים שעולים מתוך הטקסטים שלהם:  לפעמים  הקול  רועד, לפעמים  הקול מתרגש. נראה שהטקסט הכתוב משמש עתה כמראה ומחזיר לכותב חלקים שנכתבו בלי ששם לב למה שכתב. השומעים מקשיבים בתשומת לב ומתחילים להדהד- זה נתפס למילה זו וזה נתפס למילה אחרת, כך באופן כמעט ממשי ניתן לראות את הסיפור והסיפור מחדש- "The Telling, Retelling, and Retelling of the Retelling" (,White2007). כך כקלדייסקופ צבעוני משתברים רסיסי סיפורים מגוונים, וכפי שכתבתי קודם- מהסיפור האחד נרקמים סיפורים רבים.

דיון

קפקא כותב- 

"We need the books that affect us like a disaster… like being banished into far from everyone... A book must be the axe for the frozen sea inside us." (Kafka, 1977 p. 107)

במאמר זה נעניתי להזמנתם של בהן (2003) וספידי (2008) לבחון עוד את יתרונה של הכתיבה הפואטית בטיפול נרטיבי, אך  עשיתי זאת  דרך שימוש בכתיבתו של הקליינט עצמו.

 הבאתי דוגמאות מעולמה של הביבליותרפיה כדי להראות כיצד השימוש בספרות בטיפול, יכול לפעמים ל'הניע' את הסיפור של האדם, לבקע את "הים הקפוא" שבתוכו, ולהפוך את סיפורו לסיפור חי, עשיר ורחב.  

אני מקווה שיהיו  בעתיד מחקרים נוספים שידונו באמצעים ספרותיים היכולים לחולל תמורה בטקסטים שנכתבים בטיפול, מחקרים שיבדקו את המשמעות של הזמנת המטופל  לספר  מחדש או לערוך מחדש  את הטקסט  שלו תוך שימוש ב'תחבולות ספרותיות' כמו לכתוב אותו מנקודות תצפית שונות, לכתוב אותו תוך כדי שיבוץ מילים מנחות בתוכו, לשנות את הז'אנר של הטקסט הכתוב, לשנות את הזמנים המיוצגים בו, לכתוב אותו מחדש תוך כדי שימוש בחריזה, במצלול ובמשקל, לחבר מטפורות מרכזיות לדמויות מפתח בו, ולדובב אותן דרכן, ועוד.

 הואיל ולשפה הספרותית יש כוח מיוחד לעורר את הלב  ייתכן וטרנספורמציות ספרותיות אלו יוכלו  לתרום תרומה משלהן להתפתחות בסיפורים שאנשים מספרים על עצמם.

ז'וז'ה סאראמגו, בספרוThe  Cave  , ( , (60 p. 2003 ,Saramago  כותב

"The words are merely stepping stones placed across a fast-flowing river, and the reason they’re there is so that we can reach the farther shore, it’s the other side that matter"

בחיבור זה ראינו כיצד המילים הספרותיות יכולות להעביר את הכותבים לגדה האחרת, המבוקשת.

ביבליוגרפיה

כהן, א' (1995). הדף המפוכח. חיפה: אמציה.

כהן, א' (2005). אלף הפנים של האני. חיפה:מפגש הוצאה לאור.

כהן, א'  (2009). סלח להוריך ושקם את חייך. חיפה: אמציה.

צורן, ר' (2000).  הקול השלישי. ירושלים:כרמל.

צורן, ר' (2009). חותם האותיות. ירושלים:כרמל.

        Alon, A. (1969). 77 Calls of Nature, Hebrew, Hakibutz Hameuhad, Tel-Aviv, p. 20.       Ballou, P. (1995). Psychological interventions: A Guide to Strategies. London, UK:           

         Praeger.

        Behan, C. (2003). Rescued speech poems: co-authoring poetry in narrative therapy.     

         Retrieved from  http://narrativeapproaches.com.

        Bowman, C. (2000). Using literature to help troubled teenagers cope with health issues.               

         London UK: Greenwood Press.                       

       Brandell, J. (2000). Of mice and metaphors: therapeutic storytelling with children.

Denborough, D. (2002). Community Song-Writing and Narrative Practice, Retrieved from  www.dulwichcentere.com.au.

Denborough, D. (2006). Trauma: Narrative Responses to Traumatic 

 Experience, Dulwich Centre, South Australia.

        Hasan-Rokem, G. (1998). Voice Training Poems, Hebrew, Hakibbutz Hameuchad, Tel-  

          Aviv,  Israel, p. 15.            

 Hynes, A. & Hynes, B. (1986). Bibliotherapy: The Interactive Process: A

 Handbook, Westview Press, Boulder Colo.

        Kafka, F. (1977).  Letters to Friends, Family, and Editors, Schocken Books, New  

         York.

        Penn, P. & Frankfurt, Marilyn. (1994). "Creating a Participant Text: Writing,

        Multiple Voices, Narrative Multiplicity", in: Family Process, 33, 3, pp. 217-231.

       Mishol, A. (2003). Selection and New Poems, Hakibbutz Hameuchad Press, Israel,   

        p. 193.

       Paz, O. (1976). The Collected Poems of Octavio Paz (p.484). (E. Wienberger Ed: E.  

        Wienberger, E Bishop, &P. Blockburn, Trans.) New York, Ny: New Dierections Pubishing 

          Corporation.

       Sampson, F. & Celia, H. (2005). Writing: Self and Reflexivity, Palgrave Macmillan,

        Hampshire.

       Saramago, J. (2002). The Cave. (M. J. Costa, Trans.). New York; Harcourt Inc.

       Speedy, J. (2008). Narrative Inquiry & Psychotherapy, Palgrave Macmillan, New York.

       White, M. 91988). "The Process of Questioning: A therapy of literary merit"? Dulwich   

          Center Newsletter , South Australia

White, M. & Epston, D. (1900). Narrative Means to Therapeutic Ends,  W.W. Norton , New York.

White, M. (2000). Reflections on Narrative Practice, Dulwich Centre, South  Australia

White, M. (2004). Narrative Practice and Exotic Lives: Resurrecting Diversity in everyday Life, Dulwich Centre, South Australia

White, M. (2007). Maps of Narrative Practice,  W.W. Norton , New York.

        Zoran, R. (2000). The Third Voice, Hebrew, Carmel Press, Jerusalem, Israel.

---

[1] בבראשית ד'1 נאמר: "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד בן". המילה "ידעתי" במשמעותה המקראית היא ידיעה אינטימית, קרובה וממשית כמו הידיעה שבין איש לאישה, ידיעה שיכולה להוביל להריון וללידה. נראה שזו הידיעה שחנה עתה חווה. ידיעה אינטימית שהיא בקצה הדרך.

[2] יש לציין שהכנסת בן הזוג לשיח הטיפולי נעשתה הודות לאמצעי הנרטיבי שטבע  וייט: 2007, `Re-Membering Conversations`       . לדעתו הכנסת דמויות קרובות (members=)  יכולה לעיתים לסייע בהרחבת הסיפור.  

[3] הצעה דומה ניתן למצוא גם  אצל Denborough (2002,(בטיפול קבוצתי.

[4] על הביבליותרפיה  ניתן לקרוא גם אצל צורן, ( 2000 , 2004)  כהן (1995, 2005,  2009) וכן גם  Ballou ,(2000) Bowman ,(2000) Brandell (1995) ,Hines & Hines  (1986) ועוד.

[5] קבוצה זו נקראה  "תחנת רוח", לליווי רוחני, שהנחיתי עם חני קרויזר, שעומדת בראש תוכנית "ברוח"- לתמיכה רוחנית בבית החולים שערי צדק. הרעיון לעבודה עם המזמור  הוא שלה.

[6]   כך גם בהן מתייחס לכתיבה.